החלטה בתיק ע"א 94/13

             לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה, השופטת ד"ר ד' פלפל) בת"א 1493/07 שניתן ביום 18.11.2012, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעתם הנזיקית של המשיבים, עזבונו ויורשיו של המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל, כנגד המערערת. בית המשפט קבע כי השוטר שירה במנוח במהלך מרדף משטרתי וגרם למותו פעל ברשלנות, וכי המערערת חבה באחריות שילוחית למעשיו של השוטר. כפועל יוצא חייב בית המשפט את המערערת בתשלום פיצויים למשיבים בסך של כ-1,365,000 ש"ח, ובנוסף בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד למשיבים בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

              1.        המנוח, אל סעדי מחמוד ז"ל, יליד 1986 (להלן: המנוח), נורה במהלך פעילות משטרתית בעיר רמלה ביום 8.12.2003 ונפטר מפצעיו למחרת. בתביעה שהגישו המשיבים, הוריו ויורשיו של המנוח, לבית המשפט המחוזי נטען כי הירי שגרם למותו של המנוח נבע מרשלנות של השוטרים. כמו כן, נטען להתקיימותן של עוולות הפרת חובה חקוקה ותקיפה. כפועל יוצא תבעו המשיבים מהמבקשת פיצויים בסך 2,625,681 ש"ח בגין אבדן כושר השתכרות של המנוח, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, נזקים לרכוש והוצאות נוספות. המבקשת כפרה בטענות המשיבים וטענה כי פעולות השוטרים, לרבות הירי שגרם למותו של המנוח, היו כדין לנוכח התנהלותו של המנוח שיצרה סיכון ממשי לחיי השוטרים.

2.           פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין מקיף ומפורט, ולצורך ההחלטה בבקשה דנן איני רואה צורך לפרט את כל קביעותיו העובדתיות ואביא להלן רק את תמציתן. בית המשפט קבע כי המנוח נהג ביום 8.12.2003 ברכב מסוג "מאזדה" (להלן: הרכב) וכי מהרכב בוצע בשלב מסוים ירי באוויר על ידי חברו של המנוח, עוור חביב, שנסע עימו ברכב וישב במושב שליד הנהג. הירי נצפה על ידי שוטרים שהיו באותה עת בתצפית על תחנת סמים סמוכה במסגרת פעילות משטרתית יזומה ומתוכננת מראש. בעקבות הירי ניהלו השוטרים מעקב סמוי אחר הרכב באמצעות שני רכבי משטרה סמויים. בשלב מסוים, עת הרכב עצר מאחורי מונית באור אדום ברמזור בצומת מסוים בעיר רמלה, החליטו השוטרים על חסימה ואיגוף של הרכב באמצעות שני רכבי המשטרה הסמויים. בשלב זה ירדו במהירות משני רכבי המשטרה שוטרים והורו לנוסעי הרכב לצאת החוצה. נקודת מחלוקת עיקרית שהתגלעה בין הצדדים בתביעה עסקה בשאלה האם בנקודת זמן זו חבשו השוטרים על ראשיהם כובעי זיהוי כאנשי ביטחון (כטענת המבקשת) או שמא השוטרים לא נשאו אמצעי זיהוי כלשהו שיעיד על היותם שוטרים (כטענת המשיבים). בית המשפט סקר וניתח את העדויות שנשמעו בעניין זה, אשר סתרו זו את זו, וקבע כי בסופו של דבר העדויות לא מאפשרות לקבוע ממצא עובדתי חד משמעי בשאלה האם השוטרים חבשו כובעי זיהוי כשירדו מהרכבים. יחד עם זאת צוין כי לצורך ניתוח האירוע יש לצאת מנקודת הנחה שלפחות חלק מהשוטרים חבשו כובעי זיהוי בשלב זה, ולו לטובת ביטחונם האישי.

3.           נקודת מחלוקת עיקרית נוספת שהתגלעה בין הצדדים עסקה באירועים שהתרחשו לאחר ירידת השוטרים מהרכבים ועד לירי שירו לעבר הרכב אשר הביא למותו של המנוח. המשיבים טענו כי השוטרים לא קראו לעבר יושבי הרכב קריאות אזהרה עובר לתחילת הירי, לא ביצעו ירי מקדים באוויר ולא נתנו ליושבי הרכב הזדמנות לצאת ממנו טרם ירו לעברו. מנגד, טענה המבקשת כי השוטרים הורו ליושבי הרכב לצאת מהרכב, אולם בשלב זה החל המנוח להסיע את הרכב קדימה ואחורה ולנגח בפראות את הרכב שעמד לפניו ברמזור ואת הרכב המשטרתי שעמד מאחוריו, בניסיון ליצור מרווח בין הרכבים שיאפשר לו לברוח מהמקום. לטענת המבקשת, בנסיבות אלה התפתחה תוך שניות ספורות סכנת דריסה מיידית לשלושה מהשוטרים שעמדו בסמוך לרכב, ולכן ביצעו השוטרים ירי לעבר הרכב במטרה להשתלט על נוסעיו ולהגן על חיי השוטרים. בית המשפט קבע, לאחר סקירה וניתוח מדוקדקים של חומר הראיות, כי לא הוצגו ממצאים אובייקטיביים כלשהם שבכוחם להעיד על ניגוח שני הרכבים שעמדו לפני הרכב ומאחוריו. נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת גרסת השוטרים בדבר "השתוללות ותנועה פראית קדימה ואחורה" של הרכב. עם זאת, בית המשפט קבע כי הוא נכון לצאת מנקודת הנחה שהרכב נע קדימה ואחורה "קצת עקב המגע וקצת אולי אכן תוך רצון להימלט". אשר לירי במנוח, נקבע כי מחומר הראיות עולה כי הקליע שפגע בחזהו של המנוח נורה על ידי השוטר שעמד בקדמת הרכב (פקד תשובה), אשר ירה לאחר שראה שהמנוח כיוון כלפיו אקדח, וכי הקליע שפגע בראשו של המנוח נורה על ידי השוטר שעמד בסמוך לגלגל השמאלי הקדמי של הרכב (השוטר קוגון), אשר ירה מכיוון שסבר שהרכב עומד לדרוס אותו.

4.           במישור המשפטי בחן בית המשפט האם פעולות השוטרים בנסיבות העניין מקימות למבקשת חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לנוכח הסכמת המבקשת לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצידה כלפי המנוח, התמקד הדיון בשאלה האם הופרה חובת הזהירות בנסיבות העניין; דהיינו, האם סטו השוטרים מסטנדרט ההתנהגות הראויה בנסיבות הקונקרטיות. בית המשפט קבע כי הוכח שהשוטרים פעלו בתנאי לחץ, בשל ההנחה שקיימת סבירות גבוהה לכך שיש ברכב כלי נשק אשר נעשה בהם שימוש זמן לא רב לפני "תיקול" הרכב. בנוסף נקבע כי יש לקחת בחשבון שחלונות הרכב היו כהים, שהיה מדובר בשעת ערב, ושהיה על השוטרים לפעול במהירות לפני שהאור ברמזור יתחלף לירוק והרכב שעמד ברמזור לפני רכב המאזדה יחל בתנועה ויאפשר הימלטותו. בית המשפט קבע, לאחר בחינה מפורטת של העדויות והראיות, כי הוא אינו מקבל את גרסת השוטר קוגן (אשר נקבע עובדתית, כאמור לעיל, כי הקליע שפגע בראשו של המנוח נורה מכלי הנשק שלו), לפיה עמד בין רכב המאזדה לבין הרכב המשטרתי וחש שנשקפת סכנה מיידית וממשית לחייו. בית המשפט קבע כי עדותו של השוטר קוגון אינה מתיישבת עם יתר העדויות והגרסאות וכי ניכרת סתירה בגרסאותיו של השוטר קוגון עצמו. לפיכך נקבע כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה כי השוטר קוגון היה נתון בסכנה ממשית ומיידית לחייו בזמן שירה במנוח, ולכן הירי שביצע לעבר המנוח היה אמצעי בלתי סביר אשר חרג מנורמת הזהירות הנדרשת בנסיבות העניין. לנוכח אחריותה השילוחית של המבקשת לפעולותיו של השוטר קוגון, נקבע כי המבקשת חבה ברשלנות כלפי המשיבים.

5.           אשר לגובה הנזק, קבע בית המשפט כי בסיס השכר לצורך חישוב אבדן ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות" יהיה כגובה השכר הממוצע במשק. טענת המבקשת כי יש מקום לסטות מהכלל האמור ולהפחית מבסיס השכר של המנוח נדחתה. לאחר חישוב מפורט, נקבע שסכום הפיצוי יעמוד על סך כ-1,365,000 ש"ח (בגין אובדן השתכרות ובגין קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל). בנוסף חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד למשיבים בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

6.           ביום 30.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי בקשת עיכוב ביצוע שהגישה המבקשת, במסגרתה נטען כי ייווצר קושי מהותי להשיב את המצב לקדמותו ככל שישולם הפיצוי למשיבים, לנוכח מצבם הכלכלי הקשה. בית המשפט ציין כי המבקשת לא ביססה את טענתה ולכן אין מקום להיענות לבקשה. מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי בקשת עיכוב הביצוע

7.           טענתה העיקרית של המבקשת בבקשה דנן הינה במישור מאזן הנוחות. נטען כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו שפיר, וכי ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. המבקשת מבססת את הטענה בראש ובראשונה על עדות אמו של המנוח בבית המשפט המחוזי, ממנה עולים הנתונים הבאים: מצבה הכלכלי של המשפחה אינו טוב; אמו של המנוח עובדת בניקיון; אביו של המנוח אינו עובד כלל ומכור לסמים מזה שנים רבות; המשפחה מתקיימת ממשכורתה של האם ומקבלת סיוע מזערי מביטוח לאומי בסך של כ-80 ש"ח בחודש. בנוסף מסתמכת המבקשת על בקשה לפטור מאגרה שהגישו המשיבים בבית המשפט המחוזי עובר להגשת התביעה, אשר נתמכה בתצהיר אם המנוח. מהבקשה ומהתצהיר עולה כי מצבה הכלכלי של המשפחה היה תמיד בכי רע; כי אבי המנוח מכור לסמים במשך כעשרים שנה, נכנס ויוצא מבתי כלא ומעולם לא עבד ולא תרם לפרנסת המשפחה; כי למשפחה אין רכוש או חסכונות; בני המשפחה מתגוררים בדירה שאינה בבעלותם ושניתן לגביה צו הריסה; וכי קיימים לבני המשפחה חובות שונים לצדדים שלישיים. המבקשת טוענת כי בנסיבות אלה אין ספק שיתאיין הסיכוי להחזיר את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, מכיוון שהמשיבים יעשו שימוש בכספים שישולמו ולא יוכלו להשיבם. צוין כי במסגרת התגובה שהגישו המשיבים לבקשת עיכוב הביצוע בבית המשפט המחוזי הודו המשיבים - בבחינת הודאת בעל דין - כי מצבם הכלכלי קשה, אך טענו כי המבקשת לא הוכיחה שהם יבריחו את הכספים אם ישולמו להם. לטענת המבקשת, ברי כי מי שמצוי במצב כלכלי קשה, ועל אחת כמה וכמה לנוכח עדותה של אם המנוח בדבר השימוש בסמים מצד האב, יעשה שימוש מיידי בכספים ויכלה אותם "לא על ידי הברחה אלא על ידי צריכה עצמית". נטען כי אין צורך להוכיח במסגרת בקשת עיכוב ביצוע חשד להברחת נכסים אלא רק חשש לשימוש בכסף שיאיין השבתו. לבסוף נטען כי לנוכח עדות אמו של המנוח בבית המשפט ולנוכח הודאת המשיבים בתגובתם בדבר מצבם הכלכלי הקשה, אין צורך בצירוף תצהיר לבקשה.

8.           אשר למישור סיכויי הערעור, נטען כי פסק הדין אינו יכול להיוותר על כנו, מכיוון שהוא מתעלם באופן מופגן מהנסיבות בהן התרחש הירי תוך הסקת מסקנות שהינן בגדר "חוכמה בדיעבד". נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בשוטרים שפעלו תחת לחץ, כשהיה עליהם לפעול במהירות מתוך חשש לחילופי האור מאדום לירוק ברמזור, ותוך חשש מהימצאות כלי נשק ברכב שחלונותיו כהים ושבוצע ממנו ירי זמן קצר לפני כן. עוד נטען כי בית המשפט קבע קביעה שהיא בגדר "חוכמה בדיעבד" לפיה התנהגותו של השוטר קוגון מהווה התרשלות אובייקטיבית, תוך התעלמות מחששו הסובייקטיבי בזמן אמת מדריסה, ותוך ניתוח העובדות ב"איזמל מנתחים" באופן שאינו תואם את המציאות שעימה נאלצו השוטרים להתמודד בשטח. נטען כי סטנדרט ההתנהגות שעולה מפסק הדין הינו מחמיר מדי ועלול להביא לסירבול והססנות מצד שוטרים בשטח ומצד הדרגים המקצועיים במשטרה. במסגרת הודעת הערעור מונה המבקשת שורה של טעויות שנפלו, לטענתה, בפסק הדין, ואשר תחייבנה התערבותו של בית משפט זה במסגרת הערעור. נטען כי הערעור אינו תוקף ממצאים שבעובדה אלא חסר בממצאים כאלו שהיו נחוצים לצורך הכרעה נכונה, כמו גם היעדר התייחסות בפסק הדין לעובדות שהוכחו, וכפועל יוצא מסקנות שגויות שנגזרו מכך. לחלופין נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס כל רשלנות תורמת מצידו של המנוח לאירוע, ודי בכך כדי להפחית את הפיצוי במידה ניכרת.

תמצית תגובת המשיבים

9.           המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המשיבים מתמקדים בתגובתם במישור סיכויי הערעור. נטען כי בית המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם של 18 מצהירים ועדים, וכי פסק דינו מבוסס רובו ככולו על ממצאים עובדתיים, אשר כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. נטען כי בית המשפט המחוזי ניתח את כל העדויות באופן מקיף ומעמיק, לרבות עדותו של השוטר קוגון, וכי בניגוד לטענת המבקשת לא התעלם בית המשפט מנסיבות המקרה, גם אם נתן להן משקל נמוך מזה שהמבקשת סבורה שהיה עליו ליתן. נטען כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על התשתית העובדתית שנקבעה על ידו, וכי טענות הערעור מהוות רובן ככולן ניסיון "לפתוח מחדש" את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות המשפטיות ולנהל את ההליך המשפטי מחדש. לפיכך טוענים המשיבים כי מדובר בערעור עובדתי שסיכוייו אפסיים.

10.         אשר למישור מאזן הנוחות, נטען כי לא די במסמכים שצורפו על ידי המבקשת כדי לבסס את טענתה שיש לעכב את ביצוע פסק הדין, וכי היה עליה להגיש תצהיר לתמיכה בבקשתה. נטען, בהמשך לתגובת המשיבים בבית המשפט המחוזי, כי לא די בהוכחת מצבם הקשה של המשיבים וכי יש להוכיח שהמשיבים צפויים להבריח את הכספים באופן שיאיין את השבתם אם יתקבל הערעור. נטען כי אין מקום להניח אפריורית שהמשיבים "ייקחו את הכסף ויפזרו אותו לכל רוח" אך ורק בשל מצבם הכלכלי הקשה, וכי הדעת אינה סובלת שעצם העובדה שמצבם הכלכלי של המשיבים קשה תוביל לכך שדינם יהיה שונה מדינו של כל בעל דין שזכה בתביעתו בערכאה הדיונית. לחלופין נטען כי אף אם תתקבל בקשת עיכוב הביצוע, יש להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין ועל הפקדה של יתרת הכספים בנאמנות בידיו של בא כוח המשיבים. לחלופי לחלופין נטען כי אף אם תתקבל בקשת עיכוב הביצוע במלואה, הרי שאין מקום להורות על עיכוב רכיבי ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

11.        לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה ובתגובה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

12.        הנחת המוצא לדיון בבקשת עיכוב ביצוע, הקבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הינה כי אין בהגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. דהיינו, הזוכה זכאי ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו, והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור. מכך נובע שאם יתקבל הערעור בסופו של יום, אז (ורק אז) יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער. עם זאת, תקנה 467 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי לעכב ביצועו של פסק דין, כחריג לכלל, אם הוכיח מבקש עיכוב הביצוע קיומם של שני תנאים מצטברים - כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, לא די להוכיח כי לזוכה (המשיב) לא ייגרם נזק מעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין, אלא על המבקש להוכיח כי ככל שפסק הדין יבוצע ללא דיחוי הרי שהוא ייתקל בקושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו. אלו העקרונות המנחים שלאורם יש לבחון בקשות עיכוב ביצוע, והם חלים בראש ובראשונה על פסקי דין שקובעים חיוב כספי.

13.         הנה כי כן, הנחת המוצא בנוגע לפסקי דין שמטילים חיובים כספיים הינה כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר כשלעצמו מצב בלתי הפיך, וכי כספים ששולמו ניתנים להשבה בסופו של יום אם יתקבל הערעור [ראו, למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178 (2002); ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (2.6.2005); ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (30.8.2009)]. לפיכך, מוטל על המבקש להוכיח שהמקרה הספציפי הינו חריג ושקיים חשש מבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו [ראו, למשל: רע"א 7361/12 Lehman Brothers LLC נ' לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ(14.1.2013); רע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (24.1.2013)]. נטל ההוכחה בנקודה זו רובץ, מטבע הדברים, על המבקש ועליו להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו בהמשך הדרך בבואו להיפרע מהמשיב, והוא אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי העלאת טענות כלליות ולא מפורטות [ראו, למשל: בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (22.2.2012) (להלן: עניין דלק נדל"ן); רע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש' (5.6.2012); ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל(23.12.2007); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (13.11.2006) (להלן: עניין כלל חברה לביטוח); ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (14.2.2006); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 (1997)].

14.        בכל הנוגע לסיכויי הערעור, סבורני - מבלי לקבוע מסמרות - כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מציב בפני המבקשת משוכה גבוהה ולא פשוטה. עם זאת, איני סבור - וגם כאן מבלי לקבוע מסמרות - שסיכויי הערעור הם קלושים. אבהיר דבריי. מחד, מדובר בערעור שרובו ככולו תוקף את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ואת המסקנות המשפטיות שנגזרו מהם. ההלכה בעניין זה ידועה וברורה. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים, ואינה מעמידה עצמה בדרך כלל בנעליה של הערכאה הדיונית בבחינת הראיות והעדויות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהערכת מהימנותם של עדים. התערבות שכזו מצידה של ערכאת הערעור שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם [ראו, למשל: ע"א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ, פ"ד מד(2) 837 (1990); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (29.3.2011) בפסקה 28]. מנגד, אין להתעלם מכך שבית המשפט המחוזי קבע קביעה משפטית-נורמטיבית, כי השוטרים חרגו בנסיבות העניין מסטנדרט ההתנהגות הראויה. קביעה זו ראויה לבחינת ערכאת הערעור, והדברים נאמרים כמובן מבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין, לנוכח אופיו של האירוע כאירוע "מתגלגל" שהתרחש במהירות רבה, במהלכו ביקשו השוטרים להשתלט על רכב שחלונותיו כהים ושבוצע ממנו ירי זמן קצר קודם לכן. מסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות אלה היה הירי בלתי סביר וכי לא התקיים חשש ממשי לחיי השוטרים צריכה להיבחן על ידי ערכאת הערעור (אם כי בוודאי שאין הכוונה לפתיחת כל הדיון מחדש De novo), ולא ניתן לקבוע א-פריורית כי לא תיתכן התערבות כלשהי של ערכאת הערעור בקביעה זו. כך גם בשאלה, שאין לגביה שום התייחסות בפסק הדין, האם היה מקום לייחס רשלנות תורמת למנוח בנסיבות העניין. הנה כי כן, במישור סיכויי הערעור קיימים טעמים לכאן ולכאן, אם כי לא ניתן לומר שסיכויי הערעור גבוהים.